הטקסט הבא נכתב על ידי לחן פריטל בעקבות השתתפותה בערב נשים של זנדיגי. הוא מובא כאן כפי שנכתב.
יש רגעים שבהם את עוצרת, ומבינה שאת חלק ממשהו טוב.
לא מובן מאליו. לא ברור מאליו. פשוט טוב.
בערב הנשים של זנדיגי הרגשתי את זה חזק.
לא כהתרגשות גדולה או מחווה נוצצת, אלא כשקט פנימי של הכרת תודה. על ההזמנה, על המקום, על האנשים.
אלון ואשרי לא עמדו מולנו הם ישבו איתנו.
דיברו בגובה העיניים, פתחו את הלב, ושיתפו בדרך שלהם כמו שהיא: עם יצירתיות, עם מחשבה, עם שאלות, עם אמונה. היה בזה משהו מאוד אנושי. לא סיפור על הצלחה, אלא סיפור על כוונה. על רצון לעשות טוב, ולעשות אותו באמת.
ובתוך השיחה הזו נוצר חיבור.
נשים שלא הכירו אחת את השנייה מצאו את עצמן קרובות. מדברות, מקשיבות, מחייכות. בלי מאמץ ובלי תיווך. לרגע הרגשתי שאנחנו לא “קבוצה” אלא מעגל. מעגל של נשים, שכל אחת מביאה איתה את החיים שלה, והערב הזה פשוט נתן לזה מקום.
גם התיקים היו שם, כמו שהם תמיד.
לא כדי להרשים, אלא כדי ללוות.
ביום עבודה, בדרך לאימון, בסידורים, בערב חגיגי או ברגע יומיומי לגמרי. הם חלק מהחיים, לא משהו שמתלבשים עליו במיוחד. נוחים, פשוטים, מדויקים. כאלה שמרגישים נכונים, בלי רעש מיותר.
בערב הזה הרגשתי תודה עמוקה.
על זה שמישהו רואה אותנו. לא רק כלקוחות או “נשים של מותג”, אלא כנשים. על הבחירה לעצור ולהגיד תודה, ולהגיד אותה באמת.
יצאתי משם עם תיק על הכתף ועם לב מלא.
עם תחושה שזנדיגי הוא לא רק משהו שאני משתמשת בו, אלא משהו שאני מאמינה בו. מותג שנבנה לאט, בכוונה, ובאהבה.
וזו אולי כל מה שצריך,
כשעושים דברים מהלב הם מגיעים ללב.
אוהבת המון❤️
לחן פריטל
